האומנות של הגילדה
צילום: קובי קלמנוביץ
מדד הדמוקרטיה שפורסם בשבוע שעבר הוכיח, למי שעדיין לא ידע, שאמון הציבור בבית המשפט העליון הגיע לשפל היסטורי. רק 42 אחוזים מביעים אמון בו. אהרן ברק נוהג לצטט שופט עבר בבית משפט העליון האמריקאי בשם פיליס פרנקפורטר, שציין פעם כי לבית המשפט “אין לא חרב ולא ארנק, וכל שיש לו הוא אמון הציבור בו”. אם האמין ברק שגם כאן רוחש הציבור אמון לבית המשפט, הנה טפחה האמת על פניו. זו, כמובן, הייתה תמיד די גלויה למי שרק רצה לראות.
כאשר השופט מישאל חשין החליט שלא ״להתעסק״ עם אריאל שרון בתקופת העקירה מגוש קטיף, פן לא תצא זו לפועל, הוא הודיע: כל העם – זה אני. כך, אם הוא והשופטים האחרים הם העם, הרי שיכולים הם לפסוק כל דבר על-פי השקפת עולמם. “רצינו את ההתנתקות והעלמנו עין מהכול”, אמר השופט. אותו כוח בלתי מוגבל הנתון בידיה של חבורת ״כל העם״ אִפשֵר את מעצרן של ילדות בנות 13 וכליאתן מאחורי סורג ובריח למשך חודשים. ועדיין, לרבים לא נפל האסימון.
בא משפט בנימין נתניהו עם ה״תגליות״ וההתנהלות מבית היוצר של צלאח א-דין, אביחי מנדלבליט, ליאת בן ארי ודינה זילבר, וחשפו טפח. בזכות המרדף אחר ראש הממשלה זכינו לזרקור ולהארה על מה שתמיד היה מוסתר איכשהו וכעת התגלה לעוד רבים, ויעידו על כך הסקרים.
כך, גילינו שהכול כשר ושהמטרה תמיד מקדשת את האמצעים. שופטי העליון ממשיכים לשרת אג׳נדות פוליטיות ולהתחזות ללוחמי חופש וצדק, ולא עוצרים לרגע ממהלך של מהפכה שלטונית גם בשיא של מגפה עולמית. הם מתירים להתפרעויות בבלפור להמשיך גם בעיצומו של סגר במדינה, כי הרי שם לא נדבקים. הם מעלימים עין מאנרכיסטים עבריינים שעמדו לפרוץ לבית ראש הממשלה ודוחים את תלונות השכנים. זאת כאשר ראש ממשלה לשעבר, ידידו הטוב של פדופיל מושמץ, מקבל מהם מטריה בגודל גג.
מאה שנות גילדה
המאבק הוא עמוק ומורכב. זהו מאבק על זהות, על רצון לחסל את מדינת ישראל כמדינת העם היהודי ולמחוק ממנה את הזהות היהודית כדי להביא למדינת כל אזרחיה. ולכך למעשה חותרת הגילדה השלטונית, המחזיקה במוסרות השלטון כמאה שנה.
זו אותה גילדה ששלחה עוד לפני קום המדינה את התמימים שבקבוצתה לקיבוצים כדי שיתיישבו בהם, כשהמשפיעים דאגו למנות עצמם לגופים שסיפקו כסף, שלטון והשפעה. הם עמדו בראשות מועצות הפועלים, ההסתדרות, המשביר המרכזי וכו׳, ובעזרת הכוח שצברו הצליחו לרסק כל גוף אלטרנטיבי שביקש להתייצב מולם.
התמנון שלח זרועות לכל מקום. במערכת הביטחון הכוללת בתוכה את צה״ל, המוסד והשב״כ, הם הפכו למקור הכוח של השלטון. בשם הביטחון אפשר היה לעשות הכול ולקבל הכשר, וכמובן אף משרות וטובות הנאה לאנשי שלומנו מקרב הגילדה.
ה״ביטחוניזם״ הביא לחונטת הגנרלים. כל קצין בכיר הפורש מצה״ל מקבל שדרוג לחיים – משרה חשובה בצמרת הפוליטיקה, הכלכלה, החברות הממשלתיות או מועצות המנהלים בגופים ציבוריים, או זוכה לחווה חקלאית או לרישיון לייבא או לייצא תחמושת. ומי מאשר את קניית מרכולת הנשק בתוך צה״ל? החברים לשעבר, שעוד מעט ייצאו גם הם ויצטרפו לסידור העבודה, כך שצריך לשמן את המערכת.
הפקידים, התקשורת ובית המשפט
כשיצחק בן אהרן אמר ב-1977 שאינו מוכן לקבל את הכרעת העם כי העם טעה, הבריקה בראשם של אנשי הגילדה ההכרה כי לפעמים גם תאונות פוליטיות יכולות לקרות, ולכן כדי לקדם את פני הרעה הוחלט שגם תאונה שכזו אינה צריכה בעצם לשנות דבר. את הציבור האמוני, יהא אשר יהא, חייבים לנטרל, כדי שלא יגנבו הוא וילדיו את המדינה. אי לכך פותחה נוסחה של עיקוף עם, כדי שהכוח תמיד יישאר ביד החונטה, שעל-ידי הפעלתו, תחייב בו את כל אזרחי המדינה.
מומחים משפטיים מכוחותיו נשתלו עמוק במערכת המשפטית. מומחה נמרץ המטפס מטפס מעלה-מעלה אל כס השיפוט העליון, שולט ביד רמה, באקטיביזם שיפוטי מחליט שהוועדה למינוי שופטים היא אחד הסודות השמורים במדינה, דוגל בזכות הציבור לא לדעת על-פי איזה קריטריונים מתמנים לבית משפט ודואג שכל השופטים המכהנים יהיו משובטים בדמותו – הוֵה אומר בעלי השקפת עולם קיצונית שמאלנית, כלומר אי-שוויון בפני החוק.
זרוע אימתנית נשלחה לכיוון הממלכה השביעית, התקשורת, ויצאה לדרך כשחלק מתפקידיה הם לכסות על כס השיפוט, להעניק למערכת המשפטית את כוחה – דהיינו להפקיע את הסמכות מבית המחוקקים ולהבטיח שדעת הקהל תורדם – להזרים כלורופורם יום-יומי לוורידים ולמוח ולהשאיר את העם בתרדמת. אז מה אם יש כנסת וממשלה, מי הם בכלל לעומת התקשורת שתכתיב בכפייה את סדר היום הציבורי ואת ההתנהלות על הממשלה.
ברדיו ובטלוויזיה טופחו הכוחות ״הנאורים״ המתאימים, שגם הם כמובן משובטים, ואחד החוקים הכי יסודיים, הכתובים והבלתי כתובים, לפיו על תקשורת ממלכתית להיות מאוזנת ולשמור על ניטרליות, הושלך על-ידם לתוך פח האשפה. כך, הגילדה שהשתלטה הן על מערכת המשפט והן על התקשורת, מחפה על עצמה בכל החזיתות. נשיא בית המשפט הפך את התקשורת לפרה קדושה, והיא מצידה הפכה אותו לקיסר.
פסאודו-דמוקרטיה
אמנם מידי פעם יש עצירה כאילו להצגה של בחירות, שהרי אנחנו דמוקרטיה, לא? אז ילכו הנערים לבחור, ממילא אין לכך חשיבות, תמיד החונטה תמשיך ותשלוט. והיה ותתרחש תאונה פוליטית, וראש הממשלה לא יהיה חבר משלהם, הרי שהאנשים שנשתלו בתוך כל צמתי החברה, מערכת המשפט, המדינה, הצבא והכלכלה ימשיכו להחזיק את כל מוסדות השלטון בידיהם, לפעול להפלת המתנגדים ולהעלות את אנשיהם לצמרת השלטונית, ולצורך זה כל הדרכים כשרות.
ברוב המקרים הם כופים בסופו של דבר את הרוב לרצונם, והיטיב כבר מישהו להתבטא – ״מה שרואים מכאן לא רואים משם״. גם כאלה שהיו בצד הנגדי מבינים כי מומלץ לקבל כרטיס עם ציור של אתרוג עליו. כך, ברגע שמישהו ממגזר אחר מצליח להשתלב במערכת, נניח חובשי כיפות בצבא, הם מיד יכניעו אותו לציות מוחלט.
האמרות משתנות על-פי צרכים. אם פעם הייתה חשיבות לאחיזה בקרקע ושליטה בשטח, הרי שבזמן הצורך יבהירו באופן מוחלט מדוע צריך לשוב לגבולות 1967 ועד כמה אין חשיבות לשטח.
מביתם ברחביה (ג׳נזריה), הם מדקלמים שכאן זה מותר, חברון ובית אל זה אסור, ורק מקווים שפסקת ההתגברות או תיקון אחר בעולם המשפט לעולם לא יגיעו אליהם.
________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________
ד״ר אסתר שניאורסון גרי היא סופרת, משוררת, פובליציסטית ומרצה להיסטוריה.
קישור לכתבה המקורית - באתר מידה
