דעה: הצוללת שתפסה לי את החנייה במוזיאון ישראל

חניה שמורה (צילום: אסתר שניאורסון גרי)
ביום שלישי, יום ההשבעה בכנסת, הזדמנתי לירושלים והחלטתי לבקר במוזיאון ישראל יחד עם שלושה מלווים. קודם לכן, בנסיעה לירושלים, נסעתי לדאבוני בצמוד לשיירת השחורים (הדגלים). אילו ידעתי שנגיע לאותו מקום, הייתי סבה על עקביי. הם הגיעו כמובן לחרף ולגדף כמסורתם מימי צאנה וראינה של השמאל, שהרי הכול כשר והמטרה מקדשת את האמצעים. אולי הם פירשו בטעות את הפסוק “צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ” באופן שגוי, עמדו מול הכנסת וצרחו ברמקולים אדירי עוצמה, ומול ראש הממשלה שעוטר שוב בכתר שעיטרו לו מצביעיו, כשני מיליון בוחרים, ישירות ובעקיפין.

ביקשתי לא לשמוע, ולהיכנס לחניון המוזיאון. בכניסה שני גברתנים לא אפשרו למכוניתנו להיכנס. מדוע? שאלתי, וראיתי בתוך החניון את המכוניות מהדרך, ‘רמאי הצוללות’, כשהם חונים בתוככי החניון. השומרים השיבו כי החניון מיועד רק לשחורים והצוללות.

לא הבנתי! אני רוצה להיכנס למוזיאון, והם רק באו לזרות רוש וארס. להם מאפשרים להחנות, ולי לא נותנים להיכנס? הראיתי תעודת עיתונאית וגם זה לא סייע בידי. יש עדיפות גברת, כך אמרו.

מי נתן לכם הוראה כזו? שאלתי. הם לא רצו לענות. נסעתי קמעה, חניתי, והלכנו כעשר דקות ברגל. כאשר הגענו כבר הייתה השעה ארבע, השחורים החלו להגיע וחלקם אף הספיקו כבר לתפוס מספר מקומות. רכב אחד עם גרר חנה על ארבעה וחמישה מקומות, כי יש להם נגררים ״בעבור״ הצוללות. עמדתי וצילמתי את המכוניות ובתגובה לכך קיבלתי כמובן את החרפות על עיסוקה של אחותי (שאין לי) ועל אימי (מנוחתה עדן).

ואתה עומד אין אונים, חסר מילים. מי היד שמתירה את הדברים? הרי הכול זועק לשערי שמים על האפליה, על האיפה ואיפה, על האכיפה הבררנית והסלקטיבית, על משוא הפנים לצד אחד, על מכבסת המילים, על הרשעות ועל אי-האנושיות שרחקה מרבים מהם. איך אפשר להבין זאת? הרי ההתנהלות היא במידה מסוימת על-טבעית, הזויה. כאן בא לעזרתי – אשמדאי.

אגדה ידועה שמקורה בתלמוד הבבלי וגרסתה המוקדמת יותר מופיעה בתלמוד הירושלמי, מספרת על שלמה המלך ואשמדאי מלך השדים (מקור השם הוא בשפה הפרסית, אזמידאן – שטן). פעם פנה שלמה לאשמדאי ושאלו במה גדול כוחו מזה של בני האדם? ענה אשמדאי: שאם יוסרו אזיקיו ויתאפשר לו להציץ בטבעת החותם של המלך, אזי יענה לו. תחילה מיאן שלמה לעשות זאת, כי רק באמצעות הטבעת שעליה חקוק השם המפורש, יכול היה לשלוט במלך השדים הנורא.

אולם, הערים אשמדאי על שלמה והתגרה בו בטענה שחוכמתו המהוללת באה לו בזכות הטבעת. קצפו של שלמה יצא על השד, וכדי להוכיח את טעותו, נתן לו את הטבעת. מיד השליכה אשמדאי לים. כך השתחרר משלטונו של שלמה, ושלט בירושלים בדמותו של המלך שלמה. לאחר נדודים רבים ושנים קשות ומייגעות שעברו על המלך, באחת הפעמים שגבר עליו רעבונו, קנה דג מדייג , ולפני שעמד לבשלו, פתח את מעיו ומצא את הטבעת. אז גורש אשמדאי ושבה אל שלמה מלכותו. לפי האגדה, אשמדאי הוא זה שחטא את החטאים המיוחסים לשלמה בתקופה ששלט בירושלים.

מדוע הזכרתי את הסיפור? כי לפחות פעם אחת ביום אני שואלת את עצמי אם לא שולט כאן אותו אשמדאי. אולי שב לירושלים בהעמידו בינתיים צאצאים רבים, שהרי חלפו 2,980 שנים, ודחק את עצמו ואותם אל בין אתרי התקשורת, בתוך מערכת המשפט, העמיד אנשים בצלמו שבנו צוללות מקרטון ותלו על עצמם את המילה ׳לך׳, ברא אותם מדושני עונג כאלה ומילא את ראשם בטונות של שנאה שמעבירה אדם על דעתו. מידי פעם, כדי לחמוד לצון, הטעין בתוך ראש זה או אחר איזה סוג של ״ספציאליטה״, למשל בענייני חוק ומשפט, וגם בלל את החוקים – פעם שוחד היו שלמונים, כיום מדובר בתמונה נאה בעיתונים.

הרי מה שמתחולל כאן לנגד עינינו איננו דבר מצוי שרואים כל יום. הגידופים, הסגנון גס הרוח, חוסר ההגינות, חוסר התרבותיות, חוסר הדמוקרטיה וההאשמה בשוחד ושלמון שהיו יכולים, לכל היותר, למלא מערכון של הגשש ופולי. כאשר מדינה שלמה הייתה בסגר בגלל מגיפה, נתנו השדים אישור רק להפגנות. ברצונם מכפיפים, ברצונם מעלים.

בזמן הסכמי אוסלו, ההפגנות נגד רבין הוגבלו ל”זכות שאיננה מוחלטת” אותה “יש לאזן אותה עם הזכות לפרטיות של ראש הממשלה, בני ביתו ושכניו”, וגם “לאזן את הזכות להפגין משיקולים של שלום הציבור”. אך ראה זה פלא, כיום, בבלפור מותר הכול. פתאום הפגנה של אלפי אנשים בזמן מגיפה, בצפיפות, חום, לחות וזיעה אין בהם כדי לאיים על שלום הציבור. אוהלים לאורך הרחוב, לינה בָמקום והפרעה לראש הממשלה ולשכניו במשך כל שעות היום והלילה – הכול הולך.

גם אשמדאי בימי שלטונו בירושלים עשה לעצמו עדיפות. הרי יש הנוהגים לומר את קריאת שמע שעל המיטה בה נאמר הפסוק: “הנה מיטתו של שלמה שישים גיבורים סביב לה”. מדוע? אפילו שלמה חשש מהשטן הזה שידו הייתה בכול, ומאז בכול לילה היו מקיפים את מיטתו שישים גיבורים מגיבורי ישראל כדי להגן עליו.

אותו אשמדאי בוודאי מנהל את הדברים ביד רמה לאחר שתפס את כל מוקדי הכוח והפך את הכול לשפיט. ואם כך, לא ירחק היום שיגורש מהעיר, אך בנידון דידן – בדרכים דמוקרטיות על ידי נציגיו של הבוחר.

_____________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

ד״ר אסתר שניאורסון גרי היא סופרת, משוררת, פובליציסטית ומרצה להיסטוריה.

קישור לכתבה המקורית - באתר מידה