חיפוש :

הגיע הזמן לתקן את שכתוב ההיסטוריה של מרד גטו ורשה

מקום המדינה ועד היום דאגו ההיסטוריונים שרק צד אחד יסופר בבתי הספר | גטו ורשה עולה בלהבות לאחר המרד, 1943 (קרדיט: ויקיפדיה)

מרד גטו ורשה הפך לסמל ההתנגדות והגבורה היהודית במלחמת העולם השנייה. במאמר זה אספר על הנשים הרוויזיוניסטיות שלחמו עד מוות ועל הלוחמים האמיצים חברי אצ״י (ארגון צבאי יהודי), ששמעם כמעט נעלם מהציבור ונעדר מדפי ההיסטוריה, כאילו מישהו קבר את סיפורם במכוון, ואנסה לברר מדוע הועם חלקם של לוחמי תנועת בית״ר, בעוד חלקו של אי״ל (ארגון יהודי לוחם) וחבריו מצידה השמאלי של המפה זכה להנצחה והאדרה.

מה באמת קרה בוורשה?

הקהילה היהודית הגדולה באירופה שכנה בוורשה ובה פעלו לפני המלחמה ארגונים יהודים ותנועות נוער רבות. ׳הנוער הציוני׳, ׳עקיבא׳, ׳השומר הצעיר׳, ׳גרודוניה׳, הזרם הציוני-סוציאליסטי, ו׳בית״ר הרוויזיוניסטית׳, שהייתה תנועת הנוער הציוני הגדולה ביותר בפולין ואף סיפקה לחבריה הכשרה קדם-צבאית. היו גם ה׳בונד׳ הסוציאליסטית והאנטי-ציונית שהפעילה את תנועת ׳צוקונפט׳.

גטו ורשה נסגר בנובמבר 1939. בתוך שטח של שני אחוזים מהעיר ורשה נסגרו היהודים שהיוו 30 אחוזים מהאוכלוסייה. האוכלוסייה היהודית שנדחסה באזור קטן זה הגיעה לכ-450 אלף נפש. המוות השתולל בכול מקום. המרד עצמו התנהל בין ה-19 באפריל ל-16 במאי 1943, (י״ד בניסן עד י״א באייר התש״ג) בתוך גטו ורשה בפולין הכבושה והיה ניסיון למנוע מהנאצים לשלוח את שארית אוכלוסיית הגטו למחנה ההשמדה טרבלינקה.

גייס באופן פוליטי | מרדכי אנילביץ׳ (קרדיט: Władysław Bartoszewski, ויקיפדיה)

לצד הארגון היהודי הלוחם, בפיקודו של מרדכי אנילביץ׳, לחם במרד גטו ורשה ארגון אצ״י בפיקודו של פאוול פרנקל, שהקים אותו יחד עם ליאון רודל ודוד מרדכי אפלבאום. רוב הלוחמים בארגון היו בית״רים. פרנקל נולד ב-1920 והיה בן 23 כאשר ניסה להוציא קבוצת יהודים ב-11 במאי ונתקל בגרמנים ובפולנים ונהרג בקרב.

התנועה הרוויזיוניסטית הייתה פעילה מאוד באירופה ערב השואה ומספר חברי הנוער בה הגיע ל-100 אלף חברים. בתור חבר ההסתדרות הציונית, ז׳בוטינסקי התנגד נחרצות לקו הפייסני של חיים ויצמן כלפי המדיניות האנטי-ציונית של שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל ודרש לנקוט קו תקיף ובלתי מתפשר כלפי מדיניות זאת. משלא נענה, פרש מן ההסתדרות והקים  את התנועה הרוויזיוניסטית ב-1925. שם התנועה שהקים היה הצה״ר – הציונים הרוויזיוניסטים, ובית״ר – ברית יוסף טרומפלדור. תפקיד בית״ר, לפי ז׳בוטינסקי, היה לברוא את האזרח הבריא של האומה היהודית. בנאומו בוורשה ב-12 ביולי 1938 אמר: “למות או לכבוש את ההר!”.

כמו בארץ ישראל, גם באירופה שררו יחסי יריבות ואיבה בין הזרמים השונים. הם לא שככו גם כאשר מאות אלפים מיהודי הגטו גורשו להשמדה, ולמעשה הזרמים לא התאחדו גם כאשר ברור היה שמוטב לעשות זאת. משום כך הובל המרד בשתי קבוצות נפרדות: אי״ל בראשות אנילביץ׳ ואנטק צוקרמן, ואצ״י בראשות פאבל פרנקל.

אנשי אי״ל אמנם מנו לוחמים רבים יותר, אך אנשי אצ״י היו בעלי הכשרה צבאית טובה יותר והם חברו בסוף דצמבר 1939 לתנועת ההתנגדות הפולנית ז׳.ז׳וו. על כן, הללו החזיקו גם ברובים, אקדחים ושתי מכונות ירייה שהעמידו את עיקר כוח האש בקרב המרכזי של המרד. בשתי מנהרות שחפרו מתחת לחומת הגטו, הבריחו אנשי אצ״י אמל״ח והכניסו לגטו לוחמים מהמחתרת הפולנית שנטלו חלק בהכשרה הצבאית של אנשי אצ״י לפני המרד.

לכל אחד מהארגונים הייתה טקטיקה שונה. פרנקל ואנשיו מהאצ״י ביססו את פעילותם על הצבת הגנה נייחת והתבצרות בעמדות תוך מאמץ לריתוק הכוחות הנאציים ומניעת כניסתם לתוך הגטו. ארגון אי״ל נקט בלוחמת גרילה ובזריקת רימונים תוך התפרסות בבונקרים תת-קרקעיים ובתעלות ביוב.

אנטק צוקרמן, ורשה, 1946 (מתוך: אלבום משפחתי, באדיבות משפחתו של צבי נצר)

הקרב המרכזי החל בכיכר מוראנובסקי במקלעים ותתי-מקלעים שהוצבו סביב הכיכר על ידי אנשי אצ״י. ביום הראשון, ה-19 באפריל, הצליחו לוחמי שני הארגונים להפתיע את הכוחות הגרמנים וגרמו להם לסגת. באותו בוקר הונף על הבניין הגבוה ביותר ברחוב מוראנובסקי 17 דגל כחול לבן שבמרכזו מגן דוד. למחרת הונף גם הדגל הפולני, כשתושבי ורשה רואים את המחזה מכל פינה בעיר. מי שהניף אותם היה נער בשם יאצק אייזנר יחד עם חברתו אלינה, שעברו דרך תעלות הביוב המצחינות. הם נכלאו עם משפחותיהם בין חומות הגטו, ארגנו חבורת ילדים וסייעו בהברחת נשק.

ארבעה ימים התנוססו הדגלים בגאון עד שהורה הגנרל הגרמני יירגן שטרופ להפגיז את הבניין בארטילריה כבדה והדגלים נקרעו. לאחר המלחמה, בעודו ממתין למשפט על פשעי מלחמה, כתב גנרל זה: “כיכר מורנובסקי הייתה מקום שבו התגוננו לוחמי הגטו בעקשנות רבה, אש ארטילרית מצד הלוחמים הקשתה על הכוחות הגרמנים”.

ביום השישי ללחימה בגטו נתקלו הגרמנים בהתנגדות כבדה מצד לוחמי אצ״י בחלקו הצפון-מזרחי של הגטו. הקרב התמשך על פני שמונה שעות, ומשנוכח שטרופ כי הגרמנים לא מצליחים לגבור על הלוחמים, הורה לשרוף את כל גוש הבניינים. יהודים רבים הסתתרו בבניינים השרופים ובבונקרים, אך הגרמנים הצליחו ללכוד ולרצוח אלפים מהם. במוראנובסקי 6 התבצרה קבוצה גדולה של לוחמי אצ״י שהגיעה ממנהרה שחפרו משני צדי הגטו. בלחימה נהרגו 25 אנשי אצ״י, ושטרופ כתב כי “לוחמים אלה לא היו עוד רפויי כוח רצון, כי אם העילית הציונית”.

פרנקל, רודל ואנשיהם התבצרו בבניין ברחוב גז׳יבובסקה, וחלק אחר של הלוחמים חבר לכוחות הפרטיזנים באזור מיחאלין. במקביל, הצליחו אנשי האצ״י והאי״ל להבריח לוחמים אל מחוץ לגטו. רודל נהרג כאשר יצא לנסות להציל יהודים מהגטו, ופרנקל ושישה מלוחמיו נהרגו ב-19 ביוני בקרב האחרון של מרד גטו וארשה.

שכתוב ההיסטוריה

ההבדל בין שני ארגוני הלוחמים התבטא בכך שלוחמי אי״ל, שבראשם עמד אנילביץ׳, היו משויכים מפלגתית, אם לקומוניזם ואם לשומר הצעיר. אולם אצ״י פתח את שורותיו לכל מי שהיה מוכן להילחם, כאשר השדרה הפיקודית הייתה של אנשי בית״ר.

הנרטיב המקובל, כפי שאף הועבר לתלמידים בבתי הספר לאורך השנים, גורס כי ארגון בשם אי״ל בראשותו של מרדכי אנילביץ׳ הוא זה שלחם בגטו. כמה מפעיליו, בהם צביה לובטקין ואנטק צוקרמן, הגיעו לארץ ישראל ויחד עם ראשי המפלגה והיסטוריונים מטעמם עיצבו את אופן הנצחת המרד ואת השיח ההיסטורי סביבו. וכך כתב אנטק צוקרמן:

"כאשר פנינו לכול התנועות להקים ארגון לוחמים מאוחד… מצאנו קומץ רוויזיוניסטים שלא עשו כל דבר… כרגיל הפרו משמעת… קנו נשק על דעת עצמם… השתמשנו נגדם בכוח והכרענו אותם… מסרנו להם חלק מרחוב מורנובסקי ואמרנו להם: מכאן לא תצאו.”

 

צביה לובטקין (קרדיט: ויקיפדיה)

כל מנהיגי אצ״י ורוב לוחמיו מצאו את מותם במהלך המרד או לאחריו, ואיש מהם לא הגיע לארץ ישראל. פרנקל וחבריו לא הותירו יומנים, אפילו לא תצלום אחד, וההטייה הפוליטית סביב הנושא ההרואי ששמו ״מרד גטו וארשה״, לא הביאה לוחמים אלה לתודעה הציבורית. 78 שנים למרד והשמות שתמיד מופיעים הם אנילביץ׳, צוקרמן, לובטקין ויתר חברי אי״ל.

ההיסטוריוגרפיה של מרד גטו ורשה נרשמה בידי אנשי שמאל וההתייחסות אליו זכתה לטיפול מוטה, בדיוק כמו טיפולם ההיסטוריוגרפי במאבק להקמת המדינה. כך, התהווה לו נרטיב חד צדדי. רוב הפעילים נספו בשואה, המעטים שנותרו לא עסקו בתיעוד היסטורי ולא היה מי שיספר את סיפורם. היריבות מנעה מהתנועה האחרת לתת קרדיט, וגבורת אצ״י נותרה עלומה. קיבוצים ורחובות בישראל נקראו על שם אנשי אי״ל, יד ושם עסק בתיעוד פועלם, והחוקרים ואנשי השמאל פעלו כדי להעלים את הארגון השני, את האצ״י.

לובטקין וצוקרמן הגיעו לארץ ישראל בתקופת הרדיפה של אנשי האצ״ל, כשהסיסמה הייתה ״בלי חרות ובלי מק״י״. הנהגת היישוב הממוסד של השמאל, חברי הקיבוץ המאוחד, ביקשו להוכיח שהחינוך שלהם היה האחד הנכון, ולא זה של הרוויזיוניסטים שדגלו בחינוך לצבאיוּת.

אזהרות ז׳בוטינסקי

לו רק היו יהודי פולין מקשיבים לז׳בוטינסקי שהפציר בהם על כך שהאסון קרב ובא ושבמקביל יזם עם אנשיו עלייה בלתי לגאלית. וכך אמר להם בנאום שנשא בוורשה ב-1938:

"מזה שלוש שנים אני פונה אליכם, יהודי פולין, עטרת יהדות העולם, בקריאה. אני מזהיר אתכם בלא הפוגה, שהקטסטרופה מתקרבת. שערותיי הלבינו, וזקנתי בשנים אלו, כי לבי שותת דם על שאתם, אחים ואחיות יקרים, אינכם רואים את הר הגעש שיתחיל תיכף לפלוט את אש ההשמדה. אני רואה מראה איום. הזמן בו אפשר עוד להינצל. אני יודע, אינכם רואים, כי אתם טרודים ובהולים בדאגות יום-יום… יציל נא כל אחד את נפשו, כל עוד יש זמן לכך – והזמן קצר!

אלה שיצליחו למלט את נפשם מהקטסטרופה, יזכו לרגע החגיגי של שמחה יהודית גדולה: לידתה מחדש ותקומתה של מדינה יהודית. איני יודע אם אזכה לזאת, בני – כן! אני מאמין בזאת כשם שאני בטוח שמחר בבוקר שוב תזרח השמש, אני מאמין באמונה שלמה.”

השמאל מעולם לא הודה שז׳בוטינסקי צדק. לו היו שומעים לדבריו, אולי במקום 20 אלף יהודים שהועלו לארץ לפני השואה, היו ניצלים עוד רבבות. יתרה מכך, העלייה הזאת אף נתקלה בהתנגדות גדולה של הסוכנות היהודית ושאר המוסדות, ולרוויזיוניסטים לא היה די כסף ואמצעים כדי להגדיל את היקף העלייה.

הרוויזיוניסטיוֹת הלוחמות

בין הלוחמים היו גם נשים רוויזיוניסטיות לוחמות. לפני השואה הן היו חברות בית״ר, מסדה, יודפת, יבנה, הן נבחרו בגלל חזותן הסלאבית והן נלחמו תוך סיכון גבוה וחירוף נפש. הן הופקדו בין השאר על זיהוי בוגדים ומשתפי פעולה עם הגסטאפו, על שפיטת סוכני גסטאפו ובוגדים מבין יהודי הגטו, על הצלת ילדים, הוצאתם אל מחוץ לגטו וסידורם במקומות בטוחים יותר, ועסקו בצד הרפואי ובהגשת עזרה ראשונה.

הבריחה נשק וחומרי ריפוי | אלה נייבורג (קרדיט: ארכיון בית לוחמי הגטאות)

חלק מהנשים שפעלו באותה העת: לינה ונטלנד, הייתה חברת מסדה ועברה לבית״ר. פעם ראתה קצינים גרמנים בבית קפה בצד הארי, לקחה רימון וחיסלה אותם. בנובמבר 1942 נפלה בקרבות בגטו תוך כדי לחימה; אלה נייבורג, פעלה רבות בקרב הנוער המתבולל והביאה אותו לבית״ר, ובזכות כך ששימשה כקשרית במחתרת הפולנית היא הכניסה לגטו ידיעות, נשק וחומרי ריפוי. גם נייבורג נפלה בקרבות; אירקה אולריך, גם היא חברת מסדה שעברה לבית״ר, נשלחה להביא נשק מהצד הארי אל הגטו, נתפסה ונחקרה על מעשיה מחוץ לגטו. בחקירתה, היכוה החוקרים מכות רצח וכשהמשיכה לשתוק, ירו בה;

בתו של הדיין והשוחט ר׳ ניסן יפה, אסתר יפה, שהתגייסה בגיל 11 לבית״ר, הצטפרה לחברת בית״ר גולדה שטמלר והשתיים הביאו דרכונים מזויפים כדי להוציא יהודים, נתפסו והומתו; וולדקה ציקוב, הנקא כהנא, זוקיה בינשטוק וסוניה יעקובצ׳ק נהרגו כולן בקרבות; מרים ברנשטיין הצטרפה לגדוד נקמה, ובערב יום הכיפורים התש״ד נפלה בקרב ליד העיירה וויצ׳ז ונקברה יחד עם יתר חברי הקבוצה בקבר אחים; מרים גונילנסקי, שהייתה פעילה בבית״ר, התנדבה לנהל מו״מ עם חיילי המצב הליטאי ולגייסם לפרטיזנים. גונילנסקי נתפסה ביערות נארוץ ועונתה באכזריות עד מוות.

שכתוב ההיסטוריה הוא דבר שקשה להילחם בו. הרבה פעמים מי ששלט בעבר בתחום זה ימשיך לשלוט גם בהווה ובעתיד. אך עם זאת, את צוואתו של פאבל פרנקל, הלוחם האלמותי וראש אצ״י, הגיע הזמן לקיים גם אם באיחור ולתקן סוף סוף את העוול ההיסטורי:

"מלחמתנו כאשר תבוא, לא תישכח! אנחנו נחייה בין דפי ההיסטוריה היהודית! ילדים בארץ ישראל ילמדו על אודותינו ואנו נהיה להם המופת לאומץ לב… אנו נילחם ורובנו ניפול בקרב. אך אנחנו נחייה בחייהם ובליבם של הדורות הבאים ובדפי ההיסטוריה שלהם. נמות בטרם עת, אך לא נידונו לאבדון. אנו נחיה כל עוד ההיסטוריה היהודית ממשיכה לחיות!”

_____________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

ד״ר אסתר שניאורסון גרי היא סופרת, משוררת, פובליציסטית ומרצה להיסטוריה.

קישור לכתבה המקורית - באתר מידה


טואול - בניית אתרים באינטרנט