מצד״ל ועד האובססיה לנתניהו ובלפור: הרקורד של אהוד ברק
חוויותיי האישיות עם אנשי צד״ל ופקודיו של ברק משנת 2000 מצטרפות לאמירותיו ביחס להפגנות ולהפעלת הלחץ על השופטים ולפרשות כמו ג׳פרי אפשטיין ו׳אהוד ברח׳, ומציגות אדם שראוי היה להתנער ממנו כבר מזמן
לפני עשרים ואחת שנים חוויתי אירוע שאשמח לספר עליו כעת. כולם זוכרים את היציאה מלבנון ואת הביזיון שהתלווה למהלך ולנסיגה החד-צדדית. חיילי צה״ל נמלטו מרצועת הביטחון כשהם מפקירים מוצבים, כלי נשק וציוד. נסראללה אמר על מראות אלה, שישראל עם הנשק הגרעיני שלה והמטוסים החזקים ביותר, חלשה יותר מקורי עכביש.
צה״ל נלחם היטב בשדה הקרב, אבל הרוח, זו שהיה בכוחה להעיף באוויר לוחמים כמו החיילים של יהודה המכבי, של בר כוכבא, של חברי המחתרות שנלחמו מול מעצמות גדולות וחזקות פי עשרות מונים, הרוח הזו נעלמה. פתאום נשארה רק הסיסמה, לברוח ולהכריז שניצחנו, שהשתלטה על צבא שהיה פעם מודל לחיקוי והשראה. ארגון גרילה קיקיוני הצליח להבריח את הצבא של מדינת היהודים.
ומי היו בני הברית? בתחילה הייתה זו מיליציה שפעלה בדרום לבנון בחסות צה״ל, החל מסוף שנות השבעים, שנקראה ׳צבא לבנון החופשית׳, בראשות סעד חדד. מאוחר יותר בפיקודו של אנטואן לאחד שונה השם לצד״ל, ׳צבא דרום לבנון׳. הם שיתפו פעולה עם צה״ל והיוו חלק בלתי נפרד מהלחימה בלבנון. עם יציאת צה״ל התמוטט צד״ל וכ-6,000 חיילים ובני משפחותיהם עברו את הגבול לישראל כשהם מותירים מאחור את בתיהם, את רכושם, הורים, קרובים וחיים שלמים.
באותו יום של הנסיגה נאמר לצד״לניקים שתוך זמן קצר עליהם להיות בסמוך לגדר הטובה ומשם יחצו את הגבול למדינת ישראל. אם מישהו רוצה לדמיין את התחושה – שיחשוב על עצמו כשהוא עומד לעבור תוך שעה קלה לארץ אחרת שאותה לא מכיר, גם לא את שפתה, ולהותיר את העולם שהכיר מאחור. המהלך החל ב-23 במאי 2000 והסתיים ב״שחר של יום חדש״ ב-24 למאי. היציאה מלבנון הייתה חלק ממסע הבחירות של אהוד ברק.
אנשי צד״ל שוכנו עם בואם במקומות שונים ברחבי הארץ ובין היתר הגיעו לחוף הירוק בנתניה, פעם מלון ואז אולפן עקיבא. המקום חדל מלשמש כאולפן עם בואם. אני מתגוררת בסמוך, ורק לאחר כשבוע נודע לי שכ-650 אנשים נמצאים שם. הגעתי לשם בשמונה בערב ובחצר ישבו עשרות אנשים במעגלים. הצגתי את עצמי והתיישבתי איתם.
האמת היא שמה שאירע באותו לילה ובימים שלאחר מכן יכול להכיל כמה וכמה מאמרים, אך לא כאן המקום להאריך. נשארתי שם עד חמש לפנות בוקר כששיחה מרתקת התקשרה ביני ובין שרבל בארכת (שמו המלא). הוא ניגש אליי והציג את עצמו, וכך התברר לי שהיה האיש השני בחשיבותו בצבא דרום לבנון. נוצרי מארוני, אדם מעניין. שיחתנו נסבה על ההיסטוריה של המארונים במאות האחרונות. כשעמדתי ללכת, שרבל הלך לחדרו והביא ספר שכתב וראה אור כמחצית השנה קודם לכן. הספר יצא במחתרת מפני שעסק בחילוקי הדעות בין המארונים והמוסלמים ובפרטים רבים על היחסים בין המארונים לסורים.
הוא סיפר כיצד התארח אהוד ברק בביתו מספר פעמים בכפר עין אבל ואפילו כי הם שוחחו באותו שבוע, והוא זעק מעומק ליבו, הכיצד אפשר “לזרוק אותנו לכלבים” ולא לרמוז על העומד להתחולל, לפחות לדרגים הבכירים בצד״ל. זה היה בלתי נתפס בעיניו.
את כל זה סיפר לי באותו לילה, את הספר הוא הפקיד בידי, ולא עזרו כל טענותיי שאיני קוראת ערבית וספר יחיד שהביא עימו מן הראוי שיישאר בידיו. הוא התעקש והספר עבר אליי. בימים הבאים התארח מספר פעמים בביתי עם רעייתו וילדיו וכן הוזמנו מארונים נוספים מהעדה שהיו ותיקים בארץ. הוריהם עברו לישראל כבר בשנות השבעים.
שרבל נסע לקנדה כעבור חודשיים. ואני נותרתי עם הספר. החלטתי לצלם שלושה פרקים ולשלוח להוצאת הספרים מעריב ׳הד ארצי׳ (שכבר נסגרה). בתוך שלושה ימים חזרו אליי עם הודעה חיובית (הזמן הקצר זה משהו שכבר היה צריך להדליק אור אדום). הודעתי לשרבל והוא שלח לי ייפוי כוח לייצג אותו, אבל רציתי שהוא יגיע למעמד חתימת החוזה. קשה היה לו לשלם עבור כרטיס טיסה, ואני בקשתי שיממנו זאת וכן אירוח של שבוע ימים. בהוצאה הסכימו. הגיע מועד החתימה, נסענו להוצאה והם התחייבו להוציא 5,000 ספרים תוך 18 חודשים. גם אלף דולר העבירו לי כעבור חודש ואני נתתי זאת לחבר מצד״ל שנסע לקנדה, כדי שיעביר לו.
הזמן חלף, ובמועד שנקבע נשלחו אליי מספר ספרים. קראתי את הספר ומשום מה זה היה רחוק לגמרי ממה שסיפר לי. הספר היה מחצית מהדפים של הגרסה הערבית., והתוכן שונה. הלכתי בשמחה לחנויות הספרים, בכל זאת הייתי השושבינה, והנה, הספר איננו. החלטתי לעשות סיורים ברחבי הארץ, ובכול מקום נאמר לי שהספר לא יופיע בחנויות, אך ניתן להזמין עותק שלו.
לא הצלחתי להבין. אותו שבוע ראה אור ספר מסוים שסיפר על אורי זוהר וחבורתו בזמן לול. במוסף ׳מעריב׳ בשבת קיבל ספר זה שישה עמודים של מעשיות וחלונות הראווה התפקעו מכמויות הספרים. וכאן יש מישהו מרתק, איש צבא ששירת עשרים וחמש שנים בצבא דרום לבנון, נסע להעיד פעמיים בסנאט האמריקני על מאורעות שקרו במזרח התיכון, ודום שתיקה.
התקשרתי מספר פעמים לעורך ׳מעריב׳ דאז אמנון דנקנר, אמרו לי שהוא הכתובת. האשמתי אותו שמישהו החליט לקבור את הספר מסיבה כלשהי, שהרי לא סוד הוא שלהוציא לאור 5,000 ספרים ואחר כך לא להפיץ אותם, זה דבר שהשכל הישר מתקשה להבין.
כנראה שהצקתי לאמנון דנקנר, כי יום אחד הוא הרים את הקול: “מה את רוצה ממני? קבלנו הוראה מגבוה שלא להפיץ את הספר הזה!”
האם אפשר לדעת מדוע, שאלתי?
כן, הוא השיב. כדי שלא תהיה אהדה בציבור לאנשי צד״ל, אלה שהפכנו אותם במחי מספר שעות, לחסרי בית וחסרי מולדת.
כנגד זאת הסתתמו טענותיי. כעבור כשנה מישהו מעובדי ההוצאה חזר בפניי על הדברים. נותרתי המומה. עד כדי כך מגיעה ידם של הבוחשים במדינה. ומי הוא אותו “מגבוה” שנתן את ההוראה, ועל מה? על איזה ספר?
דווקא העיתונות הסורית , זו שלא תמיד ראינו בה ״אמת לשעתה״, כאשר תיארה את אהוד ברק כנראה הייתה באורות. בעלותו לכס ראש הממשלה ב-1999 פתח ברק במשא ומתן אינטנסיבי לשלום. הוא ביקש למסור את רמת הגולן לסורים בתמורה להסכמתם לשלום. אך למזלנו, לרוב הערבים הם אלה שמצילים אותנו מהתוכניות הגרנדיוזיות, וכך היה גם הפעם. הפגישה בג׳נבה שקיימו נשיא סוריה, נשיא ארה״ב וברק לא הניבה תוצאות והעיתונות בסוריה כתבה כך: “אסאד הוא אריה ואריות לא נכשלים. הכישלון הוא מנת חלקם של הכלבים”. ולמען חלילה לא יבין מר ברק למי הכוונה, הודגש כי אין הכוונה לנשיא קלינטון. מאז איני מזלזלת בתקשורת הסורית.
ברק, התקשורת ורק-לא-ביבי
ברק זו תופעה, חזיון על טבעי. האפשר שמי שנראה אדם רגיל, אפילו היה כאן ראש ממשלה ועוד מעט יגיע לגבורות יתעסק כל היום בנכלוליות, במזימות, בקונספירציות ובקשרים זדוניים, כששום דבר לא מעסיק אותו, מלבד מה שאמר הבורא: “וירא כי רעה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום”.
הוא אכול קנאה, זה ידוע. הוא היה הכושל בראשי הממשלה, ומולו נתניהו שלולא התקשורת המסיתה והמעוותת, היה זוכה לפחות בחמישים מושבים בכנסת ואפילו יותר. מה לעשות שהתקשורת הרעה איננה מדברת אל הבן החכם, אלא לבן התם ולזה שאיננו יודע לשאול. היא מלהטטת עם הבדיות והשקרים, מכסה על הההישגים ויורקת רעל למן הבוקר עד הערב, ולכן אין פלא ששטיפת המוח היא דבר של יום ביומו.
לו הייתה התקשורת לויאלית, היא הייתה צריכה להוקיע את אהוד ברק מזה עידן ועידנים. הוא יושב בביתו ומספר בשעשוע ובזחיחות דעת כיצד נמנע מנתניהו ורעייתו להגיע אל ביתם והם נאלצו להסתובב שעות בחוצות ירושלים, במכונית סמויה, כי הוא, אדון ברק, שולח לבלפור את המפגינים נגד ראש הממשלה. והוא עוד קובע בנחרצות “שאסור בשום אופן להפסיק את ההפגנה… אני חושב שתהיה לה השפעה על בתי המשפט… הרי השופטים יושבים בתוך עמם… המטרה של מערכת המשפט היא לא לעשות צדק, אלא לשמור על יסודות הסדר החברתי”. ומי ישמור על הסדר? “הבנות”, כך הוא מכנה את השופטות, החברות שלו. אמנם אשת ראש הממשלה שרה נתניהו הכחישה מכול וכול את הסיפור, אך הסיטואציה של ראש ממשלה לשעבר היושב ומתרברב במה שלא היה, גרועה באותה מידה.
לא הבנות ולא הבנים צריכים להתעסק עם צדק ואמת, הוא מוסיף, זה לא תפקידם. מה שמתבקש מהם זה להשאיר את המחאות וההפגנות על אש ענקית, בצמתים, על הגשרים, בבלפור, לא משנה היכן, העיקר שימשיכו, והשופטים יבינו שהמחאה איננה דועכת ואי לכך דרושה כאן הרשעה. לא נתפשר על פחות מזה.
רבי אלעזר הקפר כבר אמר: הקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם. הקנאה מצד הנפש, שאין לאדם מצפן פנימי, התאווה כנגד הגוף, וכבוד הוא השורש לחטאי השכל שכולו מונע באמצעות כבוד. ואם זה מאפיין מישהו, הרי זה את אהוד ברק. התנא שחי במאה ה-2 לא שיער שפעם יקום במדינת היהודים מישהו שמניעה אותו שנאה למעשים שלא יעלה על הדעת לעשותם. הקנאה בראש הממשלה איננה נותנת לאהוד ברק מנוח. המשך דברי התנא, “אדם שניחן בתכונות אלה, חייו אינם חיים”, כנראה נכון גם כן. גם התאווה יש לה כאן מקום.
׳הדיילי מייל׳ הבריטי פרסם את ברק המסתיר את פניו בכניסה לביתו של ג׳פרי אפשטיין, למסיבה עם נערות צעירות, אך זה התאדה באוויר. כיצד? התקשורת מסמסה זאת. תם ונשלם עניין אפשטיין. אדון ברק ממשיך להצעיד אלפי אנשים מביתו, לשגע את המשטרה, לגרום בעקיפין להתפשטות התחלואה והכול עובר חביבי.
כאשר התמודד ב-1999 מול נתניהו, שלח סיירת מחץ רצחנית לכול פינה בארץ. הם היו מכים את מי שהעז לתלות שלטי חוצות של ׳הליכוד׳. אחד מפעילי ׳הליכוד׳, רחמים חברוני, מצא את מותו תחת המכות שהפליאו בו. וכיצד זה הסתיים? המכון לרפואה משפטית קבע: אי אפשר לקבוע אם המוות נגרם מנפילה או דחיפה. זהו. לפני מספר שבועות הגיעה תקשורת שלמה, כתבים צלמים, לפתחה של דירה שבעל הבית הואשם בהתעללות בכלבו. ימים שהסיפור לא ירד מהחדשות. אפשר לשער שמשפחתו של חברוני, ראתה זאת בעיניים כלות.
גם הסיפור בצאלים איננו סוד. לוחמי סיירת מטכ״ל נהרגו ואהוד ברק שהגיע למקום לא טרח להגיש עזרה והמריא במסוקו בלא שלקח פצועים. אחד החיילים סיפר: “ברק עמד בסמוך עליי, צעקתי בוא תעזור לחברים שלי, אבל הוא לא זז, והמריא מהמקום. לעולם לא אשכח זאת”.
ד״ר אסתר שניאורסון גרי היא סופרת, משוררת, פובליציסטית ומרצה להיסטוריה.
קישור לכתבה המקורית
