אסון מירון: בג״ץ, ירון לונדון ומנדלבליט
נשיאת ביהמ״ש העליון אסתר חיות, ירון לונדון, היועמ״ש אביחי מנדלבליט (קרדיט: מארק ניימן, לע״מ, Zaher333)
הנביא עמוס שהגיע מיהודה למלכות ישראל כדי לעורר ולשנות דפוסי חיים של ממלכה, מוכרח היה לנקוט בטכניקה רטורית מתאימה כדי להסיר את ההתנגדות הראשונית לדבריו, שהרי הוא יהודי ולא ישראלי. על כן הוא התחיל את נבואתו על דמשק. נביא יהודי מתקוע עומד בכיכר העיר שומרון וזועק. דבריו נופלים על אוזניים קשובות, שהרי לא מדובר בהם. לאחר ששכנע את שומעיו שהוא מתנבא לטובתם, מטייל עמוס בכל גבול ישראל – עזה, צור, ארצות עבר הירדן המזרחי, ומקללן.
השמחה לאיד על מארת הנביא אינה מאחרת לבוא. בבית השביעי בכלל נדמה לכולם שחצה את הקוים כאשר הוא מנבא על יהודה ממנה הגיע ועל ציון החוטאת. ואז, בבית השמיני הוא מטיח את המכה הקשה “על שלושה פשעי ישראל”. וכאן עמוס מתאר חברה שכל עניינה קניין אישי על חשבון החלשים, נורמות של ניצול חסרי היכולת ותמונה של התבהמות העטופה ביפייפות נפש.
אנחנו נוטים לחפש אשמים כאשר מתרחשים אסונות. אפשר תמיד לדבר על זרועות שונות של אחראים, אבל תמיד זה מגיע בסופו של דבר אל בג״ץ. עמוס רצה להתנבא על ממלכת ישראל והחל מהקל אל הכבד. כך בג״ץ הוא ראש הפירמידה, ראש הנחש. הכול בסופו של דבר מגיע אליו. לא תמיד יודעים שהדיקטטורה שלו, היא שמניפה את הדגל.
קחו את ההתפרעות של החוליגנים השמאלנים וההפרעה ל׳ערוץ 20׳ השבוע, כאשר מסביב שוטרים רבים שמביטים במחזה ובהפרעות האלימות, כתרנגולים בבני אדם. כאילו הם מהאו״ם. במקום לעצור את המתפרעים שאינם מאפשרים לערוץ תקשורת לשדר ושמצפצפים על הזכות היסודית שיש לאזרח, הם עומדים בצד, וכאשר מחליטים להתנועע מעט, הרי זה לדלוק אחרי אדם שניסה להתעמת מול המנאצים והמחרפים את ראש ממשלת ישראל.
השוטרים רוצים להתקדם לקצונה, אז הם לא יעזו להפר פקודה של היועמ״ש. מדנלבליט מצדו נמצא תחת בג״ץ, שלא נאבק על שלטון החוק אלא על השלטון עצמו, ושהמהפכה המשפטית שעשה שיבשה את מערכי השלטון, הגבירה את הבירוקרטיה והמשפטיזציה ופגעה בדמוקרטיה עצמה. אין ספק שהקצונה של המשטרה היא שמאלנית, גם מתוך בחירה וגם מתוך אילוץ, אז הם התנהגו בהתאם. ״אנחנו לא בעסק״. בפרשת משפטים בושה, תוך דקה הייתה האישה שומרת השבת על הניידת, וכאן הגיעו תושבים שראו את המשטרה באפסותה ובאו להגן על השידור.
היועץ שנשלח על ידי בג״ץ להודיע למפגיני בלפור, מחול, מחול, מחול, על הקנסות שנקבעו להם בעוון אי חבישת מסכה – האין הם שאפשרו את ההפגנות כשמדינה שלמה יושבת בסגר מחמת מגיפה? הם שטענו שמדיניות השמיים הסגורים אינה חוקית וכי יש לבטלה מיד. ברור, “הפגיעה בחופש העיסוק או חופש התנועה של הציבור” לא נתנה להם מנוח. זה עוד נדבך מוצלח מצידם. אך מה לגבי חופש העיסוק של עיתונאי והחופש לשדר? אם זה לא בצד שלהם, אזי זה פחות חשוב.
בג״ץ הנושא את דגל הליברליזם, חופש הביטוי וחופש המחשבה הוא תאום של הכנסייה הקתולית שהתעניינה בהשקפת עולמם ובערכיהם של אזרחים. באמצעות הכלים שעמדו לרשותה, היא דאגה לברר אם הם אינם כופרים חלילה בדוקטרינה הכנסייתית. גם המשטר הקומוניסטי הציב לעצמו משימות דומות והבין את גודל הסכנה הכרוכה באלה הכופרים בתורתו – סכנה שעלולה להחמיר אם יינתנו לכופרים האלה עמדות מפתח או תפקידים ציבוריים. הדמיון בין תיאולוגיה דורסנית לקומוניזם דורסני מתאחד לעוד צד, זה הקרוי ליברליזם המגלה סימני דורסנות מפחידים, המביא את הליברלים לרדוף את מי שחורג מהתקינות הפוליטית שהם מאמינים בה.
הפקעה: לא בבית משפטנו
אז אם ישאל הקורא, הגם אסון מירון מגיע אל בג״ץ? ובכן כן. בג״ץ הרי דן בכל עתירה שאיש מעולם לא העלה על דעתו שהיא מעניינו של בית המשפט. בית המשפט חותר כל העת להפוך את עצמו לגורם מרכזי. הכנסת למשל מעולם לא הסכימה להפיכתו של העליון לבית משפט לחוקה, אבל הם החלו לבחור לעצמם ״מה חשוב לדידם ומה לא״, אף כי ליבת השירות שאמורים בתי משפט להעניק לציבור הינה הגנה על הפרט והחברה, ולא התרכזות בשאלות מופרכות.
לכן כאשר החליט משרד האוצר ב-13 בנובמבר 2013 להפקיע קרקע ליד קברו של רשב״י כדי לבנות שם מקום מורחב יותר, העתירות שהוגשו לבג״ץ ״נחו״ שנים בדיונים וגישורים ובג״ץ לא טיפל בכך. הממשלה, שביקשה להסדיר את העניין, לא יכולה הייתה לפעול בנושא.
ובג״ץ, מדוע שיטפל? יותר מעניין אותו לסרס שרים מסמכויותיהם או להודיע, כמו השופט בדימוס יצחק זמיר, ש“אנחנו חולים, כי השחיתות הפושה כאן מסוכנת יותר מאיראן”. ומי החולים? לא הם. הציבור חולה. וכמובן איך לא, בכנס של העמותה למשפט ציבורי ב-2011 נאמר “אנו במדרון חלקלק שמוביל לגרמניה הנאצית”. ההשוואה ״לרף הגבוה״ גרמניה הנאצית , לא סר ליחה.
השאלה המטרידה היא מאלו מעמקים דולים חברי מערכת המשפט את השנאה למסורת, ליהודי וליהדות? הקאפו היהודי של הגסטאפו ביקש להציל את נפשו ולהביא לבני ביתו פת לחם, אבל מהו אותו דיבוק שמשנה את תודעתם של שופטי העליון לשתף פעולה עם השנאה? להיות הדבק המאחד בין משפט נתניהו לשאר ההמצאות שיצרו, שזו תופעה יוצאת דופן בתולדות העמים – לשבש את מערכי השלטון, להקים מבנה חוקתי על חולות נודדים, לחדור לתחומי הרשות המחוקקת, אי נאמנות השופט למחוקק, ושאר ירקות.
לעולם לא תהיו בני עמי
האסון הוציא נחשים מרבצם. במסכת סנהדרין נאמר “אדם שאין בו דעה אסור לרחם עליו”. מי שאומר על הרוגי האסון שעוד טרם הובאו לקבורה, שאינם אחיו ושאין בו צער עליהם, גם אין בו בינה, ואוי להם לבנים כאלה שגלו מעל שולחן אביהם (ברכות ג׳) שאין להם זיקה אל בני עמם.
מי אתם אנשי ירון לונדון וחבר מרעיכם באולפנים, שאווילים מכדי להבין את הכמיהה להתחבר ביום קדוש זה עם הרשב״י? מי אתם שהולכים בדרך שונאי ישראל מאז ומעולם, שרומסים את הקודש, שקוראים כדרך המומרים – לבוז, לגרש ולהשמיד את בני עמם? מי אתם אלה שאפשר לקרוא עליכם: שלושה המה נפלאו ממני: דרך הנשר בשמים, דרך נחש עלי צור, דרך אוניה בלב ים (משלי ל׳, י״ט), ונפש בהמה בראש שמאלן?
אתם מייחלים לעקירות. זה לא רק שנאת חרדים, אלא שנאת העם, הארץ והתורה. היזהרו לכם במעשיכם. הסירו ידכם המזוהמות מהארץ הזו. מי אתם שתרמסו את נחלת אלוקי ישראל שדם גיבוריה טמון בהם?
אתם רואים את האם הבוכה על בנה, את האב ביגונו, את מסעי ההלוויות, את היתמות של עשרות ילדים רכים, את האלמנות והאחים, את הכאב העמוק והצער שישכון בנשמה מכאן ולעולם, ועיניכם יבשה מדמעה, ואינכם מותרים מן הבהמה. אתם ההולכים ככל רשעי ישראל, בדרך של ״האויב של עם ישראל הוא אוהבי״.
אתם יכולים להיות מיני שדרנים, מיני מעפעפות עיניים, מיני תועמלנים סובייטים בגרוש, אבל לעולם, לעולם, לא תהיו בני עמי.
_____________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________
ד״ר אסתר שניאורסון גרי היא סופרת, משוררת, פובליציסטית ומרצה להיסטוריה.
