שנאה יהודית היא טבע

מארת השנאה העצמית ביהדות היא דבר ידוע ומוכר. היא מלווה אותנו דורות רבים וטבועה לנו בגנים, באופי, ובטבע. לא, לא של כולם. עם ישראל שחי מחוץ לארצו אלפיים שנה הצליח לשמור על יהדותו ולא להיטמע בעמים שמסביב למרות הפרעות, הגזרות והרדיפות. הוא המשיך לְחַיות את מולדתו, את ירושלים ואת בית המקדש בתפילותיו, בברכותיו, בהגותו ובשיריו.

אבל השנאה, הו השנאה העצמית הפתולוגית לא נָתנה לחלקים רבים בעם הזה מנוח. זו תופעה המייחדת כמעט אך ורק את היהדות. כמעט ולא תשמע על שנאה עצמית שכזו אצל עמים אחרים, וכבר ידוע שמקדש שני חרב מפני שהייתה בו שנאת חינם.

את ההסבר לשנאת ישראל בקרב מגזר רחב יש לחפש בעיקרון של ״תיקון עולם״ המלווה את היהדות מראשיתה, והמחייב להתערב בגויים ולהיצמד לאחוות האדם. אפשר להגדיר את השמאל היהודי הרדיקלי כפסיכופתולוגיה.

השנאה לציבור החרדי היא עניין של יום ביומו. כמות הארס והרעל היא בלתי נתפסת. לא שכחנו את ה״דרוס כל דוס״ וכו׳, אבל מאז הקורונה קיימת תחרות מי יותר מנאץ, מחרף ומאשים. וכמובן, ברקע עומדת תמיד המשטמה למתנחלים ולהתנחלויות. כל כך הרבה ״אמרות שפר״ שנאמרו כאן, לא היו מביישות את גדולי האנטישמים. הם פועלים כביכול במסווה של דאגה לזכויות אדם, בעיקר לערבים, משתמשים בארגונים בשירותן של ממשלות זרות ונלחמים בשם השקיפות כשהכול בארגוניהם חסוי. משה שמיר כתב עליהם כי הם מושיטים לערבים יד תחנונים מתרפסת, ומעניקים הכשר בטרם ייתם הרצח.

לא חסרות דוגמאות ליהודים מועילים, כמו היהודי דונין מ׳משפט פריז׳ שאמר לגרגוריוס הרביעי שיש לשרוף את התלמוד ואכן הביא לשריפתו, והיהודי יוסף פפרקורן שחבר למסדר הדומיניקני ועם כומר שונא יהודים תבע מהם להמיר את דתם, כי הם רוצחי גויים. וכמובן, יש עוד רבים נוספים כמוהם.

קיים שלב בו הופך היהודי את משנתו ופוסל את הלאומיות היהודית. לא מדובר בוויכוח תיאורטי, אלא בהשתלחות נעדרת כל טיעון תבוני, המעוותת את המציאות.

רק לא ביבי

ראשי מפלגות שמכנים עצמם ימין מעלים על ראש מצעם את שנאת נתניהו בלבד, ואין להם דבר מלבד זה. אם המדינה אכן הייתה יקרה להם, היו מודיעים שיחברו יחד כדי לעשות את המתבקש נגד מערכת המשפט למשל. הם לא מעמיקים בעמדתם בנושאים מרכזיים כמו כלכלה, ביטחון, חינוך, בעיות חברתיות ומדיניות. ״רק לא ביבי״ היא חזות הכול. אם היו סער ובנט אנשי אמת היו מרימים קול נגד דברים אלה, במקום ללקט כלקוט פטריות אנשי שנאה נוספים למפלגתם.

הם בוודאי שמעו את אסתר חיות נשיאת העליון שאמרה לעותרים נגד ההפגנות: “אין די בכך שהפגנה גורמת לאי נוחות, אפילו אי נוחות רבה, כדי לאסור על קיומה. ככל שהציבור בישראל חפץ חיים בדמוקרטיה עליו לסגל לעצמו, כבכל מדינה מתוקנת, רמת סיבולת ויכולת הכלה של הפגנות, על אף הפגיעה בשגרת החיים ואי-הנוחות הכרוכה בהן לעיתים”. עשרות אנשים מתים מידי יום והיא מתגייסת לטובת פעילי הדגלים השחורים בצו שמונה היסטרי. על מי היא מגינה? לא על הדמוקרטיה, אלא על אלו המאתגרים את השלטון.

אנשים כאלה תמיד מזכירים לי את בלעם. הוא בא לאתון בטענות קשות, מתווכח איתה והיא מנסה להסביר לו. הוא אינו מופתע שהיא יודעת לדבר, אלא מתווכח איתה כאילו זה הדבר הטבעי ביותר שאדם מתדיין עם חמור. הנשיאה שומעת שהתקהלויות הם אסון, למרות שפרופ׳ נכבדים רועדים מלומר את האמת, והיא בְּשֶלה. ההפגנות הן ייהרג ובל יעבור. היודופוביה בעיצומה.

רק לא טראמפ

כמה שמחה הייתה כאן מצד כל שמאלן מצוי כשנודע שביידן נבחר לנשיא הבא של ארה״ב. מדוע? איזה רע עשה לכם הנשיא טראמפ? הרי הוא הכיר בירושלים כבירה הנצחית של ישראל, העביר אליה את השגרירות, הפגין חזון בהכרתו את רמת הגולן כשטח ריבוני ישראלי, הראה מנהיגות עולמית אל מול הרוע כאשר פרש מהסכם הגרעין האיראני הנורא ואף הערים עליהם סנקציות. איזו אהבת ישראל הייתה בו בהצדיעו לעם היהודי. היכן הכרת הטוב? מנשיאים אחרים אכלנו קש, ולא רק מאובמה.

רוזוולט למשל היה הנשיא בימי שלטון הנאציזם בגרמניה. הוא היה מעורה היטב בגורל יהודי אירופה. היו לבית הלבן צילומים ממחנה אושוויץ בהם רואים את התנורים ואת כל הזוועות האחרות. כאשר כתב מנהל מחלקת ההצלה ד״ר אריה ליאון קובוביצקי לעוזר שר המלחמה האמריקני מק׳קלן שאמריקה צריכה להפציץ מסילות רכבת ולעצור את הרכבות העושות דרכן למחנות הריכוז, וכי זה אפשרי כי בשמי אירופה חגים 2,800 מטוסים אמריקנים, ענה שר המלחמה: “המשמעות למאמץ זה שגם אם הוא אפשרי, הוא עלול לגרור אחריו פעולות נקמנות נוספות על ידי הגרמנים”.

כאשר אבא אבן, שר החוץ בעת מלחמת ששת הימים, נסע לנשיא לינדון ג׳ונסון והתחנן לפניו שיפרוץ את המצור על מיצרי טיראן אותם חסמו המצרים, לאור התחייבות הנשיא הקודם אייזנהאואר, תשובת ג׳ונסון הייתה כי אינם מוצאים את העתק המכתב המקורי.

מברית שלום לשלום עכשיו

הניסיון להתחקות אחר מקורות שנאת השמאל בעידן שלפני הקמת מדינת ישראל, יביא אותנו גם אל ׳ברית שלום׳, חבורה שהתגבשה עם ייסודה של האוניברסיטה העברית בשנת 1925.

הנחת היסוד שהנחתה את חברי התנועה הייתה כי יש להקים מדינה דו-לאומית ערבית-יהודית. מרטין בובר תמך בהגבלת העלייה, שיתף פעולה עם הנאצים בברלין, וכל ניסיון התקרבות מצידם לאויב הערבי עלה בתוהו. זוהי אותה חנופה לה אנו עדים כיום בקרב השמאל, המשרת בגלוי את האינטרס של הגיס החמישי הערבי בישראל. אז, בעוד דם יהודי נשפך כמים על-ידי רוצחים ערבים, עמדו חברי ׳ברית שלום׳ בשערי ירושלים וקראו – ״לא יישא גוי אל גוי חרב״.

מתקן העולם היהודי נישא על כנפי ההזיה שבובר היה אחד מראשיה. ישנו קשר גורדי בין מרטין בובר ורעיו לבין ׳שלום עכשיו׳, ׳גוש שלום׳, ׳בצלם׳ וארגונים דומים. כל הארגונים הללו יוצאים במוצהר שיש למוטט את מדינת היהודים מבפנים ולהפוך אותה למדינה נטולת זהות. השמאל של היום הוא תופעה המאפיינת יותר מכול את פתולוגית השנאה העצמית היהודית.

האם יש סיכוי שאותם אלה ישנו אי פעם את טיבם? ממש לא. השלט ״דמוקרטיה לא מחליפים בבחירות״ מוכיח כי אין להם גבולות ולא מעצורים. בגלל הקנאה שאיננוֹ משלהם, לעולם לא יקבלו את בנימין נתניהו. ולגבי טראמפ? גם אם היה מוריד את השמים, עדיין היה הופך ללעג ולקלס. כל מה שטוב למדינה, רע בעיניהם. זה הטבע שלהם.

הטבע מעל הכול

פעם הרב יהונתן אייבשיץ (1694), מגדולי פוסקי ההלכה ביהדות אשכנז, הוזמן לפני המושל. האחרון ביקש מהרב להתווכח עם הכומר. הגיע הכומר ואמר: חכמה היא מהטבע. רבי יהונתן השיב לו: הטבע הוא החזק מכול. קבעו השניים להיפגש במועד מאוחר יותר, ולהביא את הוכחותיהם השונות. הלך רבי יהונתן והמשיך בלימודו.

חלפו הימים והגיע זמן המפגש. בטרם יצא מביתו, נבהל אייבשיץ מכך שלא התכונן כיאות למפגש. הוציא את קופסת הטבק מכיסו, הריח את ריח הטבק, נרגע ושם מבטחו בבורא עולם שיצליח דרכו ומשימתו. בטרם סגר את קופסת הטבק, השתחל לתוכה עכבר קטן. לבש רבי יהונתן את מעילו, הכניס את קופסת הטבק לכיס המעיל ויצא לדרכו.